פסק-דין בתיק ו"ע 21442-09-11

בפנינו ערר על החלטת המשיבה לפיה נדחתה תביעתו של העורר בטענת סף לאור העובדה שאינו עונה על הגדרת "נכה" לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957 (להלן: " חוק נכי רדיפות הנאצים"), היות והוא היה זכאי לתבוע את גרמניה לפי סעיף 4 לחוק הפיצויים הגרמני והסכם השילומים לא מנע ממנו זאת ולכן אין לו זכות תביעה לפי החוק הישראלי.

המחלוקת בין הצדדים היא משפטית גרידא ונקודת המוצא היא כי כל העובדות הנטענות ע"י העורר נכונות.

העובדות שאינן במחלוקת:

1.                  העורר יליד 1935 נולד בעיר ברסלאו שבגרמניה.

2.                  העורר עם הוריו ישבו ישיבת קבע בגרמניה כאשר במהלך המלחמה נדדו בתוך שטחי גרמניה ממקום למקום כפי שתואר בערר.

3.                  העורר עלה לארץ מגרמניה במסגרת עליית הנוער והגיע לכאן במרץ 1947.

טענות העורר:

העורר התייחס לנוסח החלטת הדחייה שמדבר משום מה על מועד עזיבתו את גרמניה והצביע על האבסורד  שבנוסח שכן נולד לאחר התאריך הנקוב בהחלטה. כבר עתה יש לומר שבנקודה זו צודק העורר,החלטת הדחייה צריכה להיות פשוטה ומובנת יותר ובמקום לדבר באופן כללי על מועד עזיבת גרמניה יש לציין כי זכאותו לתביעה כנגד גרמניה נובעת דווקא מהיותו תושב קבע בה מיום עליית הנאצים לשלטון וכיו"ב.

לגופו של עניין לא התמודד העורר עם הסוגיה המשפטית ולא העלה טיעון מדוע החלטת הדחייה שגויה.

אין לבוא בטענות לעורר שכן מדובר בסוגיה סבוכה וספציפית שמקורותיה לא תמיד מוכרים לכלל הציבור.

טענות המשיבה:

ב"כ המשיבה טענה שהעובדה שהעורר נולד לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה וישב בה ישיבת קבע (ולמעשה עד תום המלחמה) מביאה למסקנה שסעיף 4 לחוק הפיצויים הגרמני חל עליו והסכם השילומים לא חל לגביו ולא מנע ממנו הגשת תביעה לגרמניה.

דיון

הסכם השילומים שנחתם בין מדינת ישראל לבין הרפובליקה הפדראלית של גרמניה ביום 10 בספטמבר 1952, או כפי שמכונה "הסכם לוכסמבורג" (כתבי אמנה מס' 69 לשנת 1952 ), הסדיר את סוגיית תשלום התגמולים לנרדפי הנאצים.

מכוח ההסכם הזה העבירה ממשלת גרמניה לממשלת ישראל סכום מסוים לפיצוי כולל בעד הוצאות קליטתם של ניצולים שנעקרו ממקום מגוריהם בגרמניה ובארצות שהיו תחת השלטון הנאצי. 

ראוי להזכיר שלמדינת ישראל אין חובה עצמאית לפצות איש בגין סבלו בתקופת השואה שכן היא איננה אחראית בשום אופן וצורה לאותו סבל או נזק. מדינת ישראל חבה כלפי ניצולי שואה רק מכוח התחייבות שלקחה על עצמה מול גרמניה ורק לגבי ניצולי שואה שבגלל הסכם השילומים שוב לא יכלו לתבוע את גרמניה באופן ישיר. למדינת ישראל אין חבות כלפי ניצולי שואה להם הייתה אפשרות לתבוע ישירות את גרמניה קרי כלפי אלו שהסכם השילומים לא מנע מהם את אותה אפשרות תביעה.

סעיף 1 לחוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז-1957 מגביל את הזכות לפיצויים (במסגרת הסכם השילומים) למי שלא יכול היה לתבוע פיצויים בגין נרדפותו בגדרו של חוק הפיצויים הגרמני, וכך לשון החוק:

1.    (א)   בחוק זה -